ובו יתבאר, כיצד יכול האדם לצאת מכל החרדות והפחדים שלו, על ידי ביצוע של תרגילי ריכוז באופן יום יומי, עד שכל החרדות והפחדים ייעלמו ממנו? והעניין הוא, כי כל הפרעות החרדה שיש לאדם בחיים, כולן נובעות מכך, שהאדם לא מספיק מרוכז. לא מרוכז ולא ממוקד, במה שהוא באמת רוצה, ובמה שבאמת חשוב לו. ומי שיהיה מרוכז עד הסוף ובשלמות, במה שבאמת חשוב לו, על ידי זה הוא יצא מכל הפחדים ומכל החרדות שיש בעולם.

ולמה? כי בסופו של דבר, מי שיתבונן עד הסוף האחרון, יראה, כי מצד האמת המוחלטת, שום דבר מוגדר, לא באמת חשוב. והכל טוב והכל רע בדיוק באותה המידה ממש. ונכון, כאשר יש לאדם איזה רצון, הוא לא רואה את הסוף ואת הקצה האחרון, שבו הכל שווה ושאין בו שום טוב או רע. אבל מי שמתבונן היטב פנימה, עד לקצה העמוק ביותר שמשם מגיעים הרצונות שלו, הוא רואה את האמת, שבאמת שום דבר הוא לא יותר טוב או יותר רע, משום דבר אחר.

כי הרצונות של האדם, שהאדם מפחד לאבד אותם, הרצונות האלו בנויים משכבות שונות ומעומקים שונים. כגון לדוגמא, הרצון של האדם שלא יפטרו אותו, הוא נובע מרצון אחר עמוק יותר, שהאדם לא רוצה להישאר בלי כסף / עבודה / תעסוקה. וזה עצמו נובע מרצון אחר עמוק יותר, שהאדם לא רוצה להרגיש חוסר אונים וכולי. והרעיון הוא, שהרצון הסופי של האדם, שהאדם רוצה איזה דבר, ושהאדם מפחד מכך שלא יקרה איזה דבר, הרצון הזה נשען על המון רצונות פנימיים יותר ועמוקים יותר.

ומי שיצלול פנימה אל תוך הרצונות שלו, הרצונות העמוקים ביותר, שהם בעצם הפחדים והחרדות העמוקים ביותר שלו, מי שיצלול אל תוכם פנימה, בסופו של דבר הוא יראה את האמת. שבאמת, זה לא באמת משנה, שום דבר מוגדר, יותר מאשר כל דבר אחר.

ולא שאח"כ לא יהיו לאדם רצונות ופחדים. אלא, שאח"כ האדם יחווה את הרצונות שלו ממקום אחר. ממקום שמבין, שהרצון המוגדר של האדם שהמציאות תהיה כך או אחרת, הרצון הזה הוא לא תכלית הכל, והוא לא מחוייב, אלא רק אפשרי בלבד. ושלא מחוייב שהרצון של האדם יתמלא, אלא זו רק אפשרות בלבד.

וכיצד כל זה קשור לריכוז ולתרגילי ריכוז? תשובה: כי מי שהוא באמת תמיד מרוכז, במה שבאמת חשוב לו, ובסיבה שבגללה הוא רוצה את הרצונות שלו, מי שמרוכז תמיד, בשורש הפנימי ביותר של הרצון שלו, הוא זוכר תמיד, שהשגת הרצון שלו, היא אפשרית בלבד, אך היא אינה מחוייבת.

ומי שיהיה כל כולו, מרוכז בשורש הרצון שלו בלבד, דהיינו, מי שיזכור כל כולו, את זה שבאמת שום דבר חיצוני לא חשוב, ושמבחינה פנימית מוחלטת, אין שום הבדל בין טוב לבין רע, מי שיזכור רק את זה, ממילא הוא לא ירצה שום רצון מוגדר, וממילא הוא לא יפחד משום דבר, וגם לא יפעל ולא יעשה שום דבר.

וכדי לעשות איזה דבר, וכדי לרצות איזה דבר, לשם כך, צריך האדם להיות בחוסר ריכוז, לגבי מה שבאמת חשוב לו. כי אם האדם יהיה מרוכז עד הסוף במה שחשוב לו, הוא יהיה מחובר, למקום, שבו שום דבר מוגדר, אינו חשוב, יותר מאשר דבר אחר, והוא לא ירצה ולא יעשה שום דבר. ולכן, צריך חוסר ריכוז. שבו, האדם לא יתרכז עד הסוף באמת המוחלטת, שמנקודת מבטה, הכל שווה באותה המידה. ועל ידי ובזכות חוסר הריכוז הזה, בזכות זה האדם יכול לרצות רצונות שונים, ולעשות פעולות שונות.

אלא מה? שלפעמים חוסר הריכוז הזה, עולה על גדותיו, והאדם שוכח לגמרי את האמת הפנימית שלו, שמבינה שהכל טוב או רע באותה המידה ממש. ואז, האדם מתחיל לסבול מהפרעות חרדה כאלו ואחרות. משום שהוא בטעות מרגיש, שהרצונות שלו, הם כאילו "באמת" חשובים. כ"כ חשובים, עד כדי כך שהוא נכנס לחרדה, מכך שהם לא יתמלאו.

ועל ידי זה שהאדם עושה תרגילי ריכוז, דהיינו, שהאדם מנסה להרגיל את עצמו להיות מרוכז, כמה שיותר, בכל תחום באשר הוא, על ידי זה האדם מתרגל להיות מרוכז, גם בפנימיות הרגועה שלו, שאין בה שום הפרעת חרדה כלל...