כפי שכבר ביארתי (כאן) כדי לא להשתעמם ממשהו, צריך גם להבין אותו ברמה כלשהי כדי ליצור נקודת חיבור כלשהי איתו. וצריך גם מהצד השני לא להבין אותו בשלמות כדי שהוא יהיה מעניין ומסקרן וכולי.

והחכם האמיתי הוא זה שיודע את האמת שבה כל הדעות המנוגדות חיות בשלום זו עם זו. וכאשר האדם יודע את האמת הזאת, על ידי זה הוא לא משתעמם. משום שמצד אחד הוא תמיד יכול למצוא נקודת אחיזה ועניין כלשהו בכל דבר, משום שמאחר שהוא מסתכל על התמונה המלאה בכללותה, ממילא יש לו נקודת חיבור לכל אחד מהחלקים השונים שבתוכה, ועל ידי זה הוא יכול להבין כל דבר וליצור נקודת חיבור כלשהי איתו.

אך מהצד השני מאחר שהחכם רואה את התמונה המלאה, דהיינו, מבין גם את ההפך של כל דבר ויודע כיצד כל דבר הוא רק חלק מהתמונה המלאה, על ידי זה נוצרת אצלו סוג של חוסר הבנה כלפי כל דבר, משום שהוא מבין שכל דבר הוא רק צד אחד של המטבע, כי החכם הרי רואה תמיד גם את הדעה ההפוכה של כל דבר, ועל ידי זה נוצרת אצל החכם סוג של חוסר הבנה של כל דבר בעולם, ועל ידי זה הוא לא משתעמם.

כי יש בחכם את החלק של ההזדהות שלו עם כל דבר, שהוא חלק ההבנה של החכם את הדבר שבו הוא עוסק. ויש גם את חלק ההזדהות של החכם עם כל שאר התמונה ועם כל שאר הדברים שהם לא הדבר שבו הוא עוסק. והדברים האלו מאזנים את החכם לכך שכל דבר גם יעניין אותו ברמה כלשהי וגם לא יעניין אותו ברמה כלשהי. ועל ידי זה אין אצל החכם מצב של שעמום, כי הוא תמיד יכול להתחבר לכל דבר אך גם לא להתחבר בשלמות כדי שהוא עדיין יהיה מעניין...