האם הכוונה של הפוגע משנה אם כדאי לשמור איתו על קשר?

אחד הנושאים המרכזיים שאליעד כהן מדבר עליו הוא כיצד להתמודד במצבים בהם אדם נפגע מאדם אחר, אך הפגיעה נעשית ללא כוונת זדון או מתוך חוסר מודעות. אנשים נוטים להתבלבל בין שתי שאלות מרכזיות: "האם האדם שפגע בי אשם בכך שהוא פגע בי?" ו"האם אני רוצה לשמור איתו על קשר?". אליעד מסביר שההבחנה בין שתי השאלות האלה היא חשובה מאוד, כי פעמים רבות אנשים מתעקשים לנתח את הכוונות של האדם הפוגע או לחפש אשמים, כאשר למעשה השאלה החשובה יותר מבחינתם היא האם הקשר הזה טוב עבורם או רע עבורם.

לדוגמה, אדם יכול להיות במערכת יחסים שבה הצד השני מקלל אותו, מעליב אותו או פוגע בו באופן כלשהו. האדם הפגוע מנסה להבין האם השני אשם: אולי הוא פוגע מתוך כוונה, או אולי לא אשם בכך כי הוא סובל מילדות קשה, בעיות רגשיות או אפילו אוטיזם. אבל אליעד מסביר שגם אם הצד השני לא אשם כי הוא מתנהג כך באופן בלתי נשלט או בלתי מודע, זה לא מחייב את האדם להישאר איתו בקשר אם הוא סובל מכך. כלומר, ההחלטה להישאר בקשר או להתרחק לא חייבת להיות תלויה בשאלת האשמה או הכוונה.

מדוע לא חייבים להישאר בקשר אם הצד השני פוגע בך בלי כוונה רעה?

אליעד ממחיש זאת דרך דוגמה ברורה של כלב: כאשר כלב נושך אותך, ברור שהכלב לא מתכוון להזיק או לפגוע מתוך כוונת זדון, כי זו ההתנהגות הטבעית שלו. הכלב לא "אשם" במובן האנושי, אך זה לא אומר שצריך להמשיך לתת לו לנשוך אותך שוב ושוב. באופן דומה, אם אדם אחר פוגע בך מתוך אי שפיות זמנית, הפרעה נפשית, או אפילו חוסר מודעות, אתה לא חייב לסבול ולהמשיך להיפגע רק מפני שהוא אינו "אשם". השיקול היחיד שצריך להנחות אותך הוא האם המצב הנוכחי טוב או רע לך.

אליעד מדגיש שוב ושוב שהרעיון המרכזי הוא לא לחפש אשמים, אלא לשים את הדגש על השאלה הפרקטית והחשובה באמת: האם אתה רוצה להיות בתוך המערכת הזו? האם זה עושה לך טוב או רע? גם אם מדובר במישהו קרוב, חבר, בן זוג או בן משפחה, ההחלטה לא חייבת להיות קשורה לכוונותיו אלא לתוצאה בשטח - האם המגע איתו פוגע בך או לא.

האם חוסר כוונה להזיק מפחית את הפגיעה הרגשית?

ישנם מקרים שבהם הידיעה שהפוגע לא התכוון באמת להזיק יכולה להפחית את הכאב או את תחושת העלבון. לדוגמה, אם מישהו דרך עליך בטעות ברחוב או אמר לך הערה שפגעה בך מבלי שהתכוון להעליב, ההבנה שאין לו כוונה רעה יכולה למתן את עוצמת הפגיעה הרגשית. עם זאת, אליעד מדגיש שאם הפגיעה היא מתמשכת ועקבית, ואינך מצליח להפסיק להיפגע, עצם העובדה שאין כוונת זדון לא בהכרח אמורה להשאיר אותך בקשר. יש לך את הזכות ואף את האחריות האישית לדאוג לעצמך ולשמור על שלומך הנפשי והרגשי.

לדוגמה, אדם עלול להרעיל אותך בטעות כשהוא בכלל התכוון להאכיל אותך. אפילו שהכוונה טובה לגמרי, זה לא משנה את העובדה שנגרם לך נזק בפועל. לכן, שוב, השאלה המרכזית היא לא "האם הוא אשם" או "האם הוא התכוון" אלא "האם טוב לי להישאר במערכת הזו או לא?"

כיצד להתמודד עם רגשות אשמה כשמחליטים להתרחק מאדם שפוגע בלי כוונה?

בעיה נפוצה היא שהאדם הנפגע מרגיש אשם כשהוא מחליט להתרחק מאדם שפוגע בו בלי להתכוון. הוא אומר לעצמו "איך אני אתרחק ממנו אם הוא בכלל לא אשם שהוא מתנהג כך?". אליעד מבהיר שצריך להשתחרר מרגשות האשמה האלה, משום שההחלטה להתרחק לא אומרת שאתה מאשים את האדם השני. אתה פשוט מחליט לא לסבול יותר את ההשלכות של התנהגותו. אין צורך להאשים, לשפוט או לחפש סיבות מדוע הוא מתנהג כך, השאלה היא אך ורק האם אתה מעוניין להמשיך להיפגע, או שאתה מעדיף לשמור מרחק לשם ההגנה על עצמך.

מה עושים כאשר הפוגע הוא אדם עם מוגבלות או אי - שפיות זמנית?

אליעד מדגיש בצורה ברורה שלא מדובר כאן בביקורת על אנשים עם מוגבלויות או הפרעות נפשיות, אלא בעובדה הפשוטה שישנם מצבים שבהם האדם השני לא שולט בעצמו, ואינו אשם בכך. ועדיין, למרות חוסר האשמה, לא נכון לאפשר לו להמשיך לפגוע בך או בסביבה. אם אדם סובל מהפרעות נפשיות או חוסר שליטה, הרי גם אם הוא לא יישפט כפושע, לא יאפשרו לו להסתובב חופשי ברחובות כשהוא מסכן אחרים. זוהי החלטה של הגנה עצמית, שלא קשורה כלל לשאלת האשמה, הכוונה או האבחנה הפסיכולוגית של האדם.

סיכום מעשי: כיצד לקבל החלטה לגבי שמירה על קשר?

בשורה התחתונה, אליעד ממליץ על הבחנה ברורה בין שני הדברים הבאים:

• שאלת האשמה והכוונה - האם האדם השני אשם במעשיו? האם היתה לו כוונה רעה?
• שאלת הכדאיות - האם הקשר הזה טוב לי או גורם לי נזק?

ההחלטה על שמירת הקשר צריכה להיות ממוקדת אך ורק בשאלה השנייה - האם הקשר טוב לך או לא טוב לך בפועל, ולא האם הצד השני אשם או לא אשם. ההחלטה היא תמיד שלך בלבד, ואין צורך להרגיש אשם אם החלטת להתרחק או להגן על עצמך מפני אדם שפוגע בך באופן קבוע, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם לאו.

למה חשוב להפריד בין השאלה "האם הוא אשם" לבין השאלה "האם אני רוצה בקשר הזה"?

לפעמים אדם שנמצא במערכת יחסים או בכל סוג של תקשורת בין אישית, מרגיש פגיעה מכך שמישהו פוגע בו פיזית או מילולית. אותו אדם עשוי להאשים את הפוגע: הוא מקלל אותי או מרביץ לי, ולכן הוא אשם בכך שאני מרגיש רע. אלא שיש הבדל בין השאלה אם מישהו אשם במעשה הרע שלו (אולי היתה לו ילדות קשה, אולי הוא לא שולט בעצמו, אולי הוא אוטיסט, מפגר, לא חינכו אותו, לא לימדו אותו וכדומה) לבין השאלה אם אני בכלל רוצה להמשיך באותו קשר. גם אם הוא לא אשם כי "כך הטבע שלו" או "הוא מתוכנת להתנהג כך", זה לא מחייב אותי להישאר בקרבתו. השיקול האם להישאר בקשר עם אדם שפוגע בי, אינו קשור ישירות לשאלה אם הוא ראוי להאשמה, אלא לשאלה אם טוב לי או רע לי להיות סביבו.

האם הכוונה של מי שפוגע בי משנה את ההחלטה אם להתרחק או להישאר?

יש מקרים שבהם אדם פוגע בך בלי להתכוון בכלל. הוא עלול לקלל או לעשות מעשים שפוגעים בך בלי כוונת זדון, אולי מחוסר הבנה או מתוך רשלנות. לעתים, עצם הידיעה שאין כוונה רעה יכולה להקטין את עוצמת הפגיעה הרגשית, כי "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". אבל גם אם הכוונה לא היתה להזיק, עדיין נוצרת פגיעה בפועל. לכן השאלה היא לא רק "האם הוא אשם" או "האם הוא התכוון", אלא האם המצב בפועל גורם לך נזק או מכניס אותך לסבל מתמשך. אם למרות ההבנה שהוא לא רצה לפגוע בך, אתה עדיין מרגיש רע מהקשר, מותר ואף רצוי לבחון את האפשרות להתרחק או לנתק קשר, בלי להרגיש אשם בכך.

איך הדוגמה של הכלב ושל מצבים נפשיים ממחישה את העניין?

אם כלב נשך אותך, הכלב לאו דווקא "אשם" שהוא מתנהג ככה, זו עלולה להיות הדרך הטבעית שלו. ועדיין, לא חייבים לאפשר לו לנשוך שוב ושוב רק מפני שהוא לא מתכוון לפגוע או כי הוא "בסך הכל כלב". באותו אופן, יש מצבים של אי שפיות זמנית או אדם עם בעיות נפשיות ואפילו דוגמאות כמו אוטיזם או חוסר יכולת לשלוט בתגובות. האדם אולי לא אשם במאה אחוז, אבל העובדה שהוא לא אשם לא מבטלת את הנזקים שהוא גורם. גם אם לא מוציאים אותו להורג ולא רואים בו פושע, עדיין לא משאירים אותו להסתובב חופשי אם הוא מסכן אחרים או את עצמו. יש מי שעלול להגיד "אליעד אמר משהו נגד אוטיסטים", אבל אין כאן ביקורת על קבוצה מסוימת. ההסבר הוא שכל עוד נגרם נזק ממשי, האחריות שלנו היא לדאוג שלא ניפגע, בלי קשר לשאלה אם יש אשמה או לא.

מה כדאי לעשות אם אני נפגע גם בלעדית מכוונה להזיק?

יש מקרים שבהם אדם פוגע בנו בכלל מתוך כוונה טובה לכאורה, למשל הוא התכוון לתת לנו משהו חיובי אך יצא שפגע בנו, או התכוון להגיד שלום אך יצא שדרך עלינו בטעות. מבחינת ההיגיון, אם אתה מרגיש שנגרם לך רע עקבי, אינך חייב להישאר בקשר רק מפני שהצד השני אינו אשם. במידה ואתה מצליח לא להיפגע כי הבנת שאין כוונת זדון, ייתכן שתעדיף להישאר בקשר. אבל אם בפועל אתה סובל, מותר לך להתרחק כדי לשמור על עצמך. הרעיון הוא להפריד בין הצורך למצוא אשם או פושע, לבין הרצון הפרקטי לא לסבול יותר.