איך באמת אפשר לא לפחד מהקורונה?

אליעד כהן מסביר את הדרך הנכונה להתמודד עם פחדים וחרדות, ובמיוחד עם הפחדים הקשורים למגפת הקורונה. הדרך הנפוצה שאנשים משתמשים בה להתמודדות עם הפחד מהקורונה היא לומר לעצמם ולאחרים שיהיה בסדר. הם אומרים משפטים כמו "המדינה תשרוד", "יש לנו מדינה חזקה", "עברנו דברים יותר קשים", ו"יש לנו עורף חזק". אבל אליעד מבהיר שהגישה הזאת לא באמת יעילה ולא באמת מרגיעה אף אחד.

למה אנשים מפחדים למרות שאומרים להם "יהיה בסדר"?

אליעד מדגיש שכאשר אנשים דואגים לעצמם אישית, הפחדים שלהם אינם נובעים מדאגה לשלום המדינה או לשרידותה של מדינת ישראל, אלא מדאגה לחייהם האישיים: האם יחלו בקורונה, האם ימותו, האם יאבדו את פרנסתם או יגיעו למצב של עוני וחוסר בית. לכן, כשמישהו אומר להם "המדינה תשרוד", זה לא באמת עוזר להם. אדם שנמצא תחת סכנה או תחת אש לא מתנחם בזה שהמדינה חזקה או שיש עורף חזק, משום שברגע של מצוקה אישית - הוא דואג לעצמו ולא למדינה.

אליעד מדגים זאת בדוגמה של אדם שיורים עליו, כאשר הוא תחת איום, העובדה שהמדינה חזקה לא מנחמת אותו ולא עוזרת לו. הוא לא מתעניין בכך שיש מדינה חזקה - אלא מעוניין בפתרון המיידי לסכנה האישית שהוא נתון בה כרגע.

האם האזרחים באמת סומכים על הממשלה במשבר הקורונה?

אליעד מצביע על סתירה שקיימת בחברה: מצד אחד, האזרחים מצביעים לממשלה וסומכים על המנהיגים לכאורה, ומצד שני הם רצים לסופרמרקטים ומרוקנים את המדפים. אם באמת היו סומכים על הממשלה ועל כך שיהיה בסדר ושלא יהיה מחסור, למה הם ממהרים להצטייד? זה מעיד בפועל שאנשים לא באמת סומכים על מה שהממשלה אומרת. גם אם הממשלה אומרת שיהיה בסדר, האזרחים פוחדים ולא מאמינים עד הסוף.

מהי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם פחדים וחרדות מהקורונה?

הדרך שאליעד כהן מציע להתמודד עם פחדים וחרדות היא לא להסתמך על האמירה "יהיה בסדר", אלא להבין ולקבל את האמת: "מה שיהיה יהיה". הוא מדגיש שאיש לא יכול להבטיח שאכן יהיה בסדר, ולכן עדיף לא להיתלות בתקווה זו בלבד. הדרך הנכונה היא לחשוב בצורה אחרת לחלוטין - להבין לעומק מה באמת יכול לקרות, ואז להתמודד עם התרחישים הגרועים ביותר באופן שכלתני.

מהו התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות בעקבות הקורונה?

אליעד מסביר שאנשים צריכים להתמודד מנטלית עם האפשרות הגרועה ביותר - למות, לחלות, לאבד הכל ולהיות חסרי כל. אבל הוא אומר שגם בתרחיש הגרוע ביותר, בסופו של דבר, מה שיקרה - יקרה. אם נמות, אז נמות. במקום לחיות עד גיל 100, נחיה פחות. גם אם נאבד את הבית והפרנסה, נגיע למצב הכי גרוע - להיות כמו חתול או כמו הומלס, שאין לו בית או רכוש, ואז ממילא כבר אין מה לאבד ואין ממה לפחד יותר.

לדבריו, ברגע שאדם מקבל את האפשרות של התרחיש הגרוע ביותר, הוא כבר פחות פוחד. אליעד מציין שברגע שאתה מבין לעומק את האפשרות הקיצונית הזאת, גם החששות הקטנים יותר, כמו לאבד עבודה או להיות חולה, הופכים להיות פחות משמעותיים ופחות מלחיצים.

איך אפשר להשתמש בשכל כדי להפסיק לפחד מהקורונה ומהעתיד?

אליעד מציע להפעיל את השכל ולחשוב על הפחדים באופן פרקטי עוד לפני שנמצאים במצב חירום אמיתי. יש לבחון כל פחד לעומק ולשאול: "אז מה אם נאבד את הכל? באנו לעולם בלי כלום ונעזוב בלי כלום". כשהמחשבה על הדבר הכי גרוע מתקבלת באופן טבעי ושכלתני, הפחד מתפוגג. השימוש בשכל באופן הזה מאפשר לאדם להגיע למצב של שלווה אמיתית, מכיוון שהוא כבר לא תלוי באמירה "יהיה בסדר".

אליעד מסכם בכך שאמנם חשוב לעשות פעולות מעשיות להפחתת הסיכון לחלות בקורונה, כמו שמירה על היגיינה ומניעת הידבקות, וכן חשוב לדעת מה הסיכויים האמיתיים להידבק או למות מקורונה, אך הדרך האמיתית להרגעה היא ההבנה שמה שיקרה - יקרה, ואין טעם לדאוג מזה יתר על המידה.